פסל החירות ומכתב פרידה- אמנות בחומר, תערוכה בגלריה בנימין

- זה מכתב פרידה
- ממי
- לא ממי, ממה
- ממה
- מבית הדפוס של החיים
- הוא נסגר?
- כן, לרגל שיפוצים
- ואח"כ מה יהיה
- מפעל חיים
- מייצרים?
- לא , מעבירים
- מה?
- תנועה
- אני מבינה


גלריה בינימין,
"פתוח סגור פתוח"
אוצרת קרין מנדלוביץ

תערוכה קבוצתית 
נובמבר 2012 


על גבי פלטת חומר כבדה ועבה, כתבתי דיאלוג. הפלטה בחימר שחור האותיות מפורצלן לבן. בהתחלה חשבתי לכתוב מכתב פרידה, אבל זה הרגיש לי ארוך וכבד מדי. אז בהשראת יהודה עמיחי וחנוך לוין לקחתי את הטקסט לתערוכה והעברתי אותו לדיאלוג בין- מי יודע...
הדיאלוג אפשר לי להעביר את האינפורמציה מהר יותר וקצר יותר. כמו סמס.
אז הדיאלוג "הפתוח" על גבי חומר רטוב, אשר מתיבש ונסדק לאיטו בחלל הגלריה, בתקווה שלא יתפרק ויתפורר על רצפתה. "הסגור" הוא הפסל המוצב מעליו- דגם של פסל החירות אותו פיסלתי לפני יותר מעשר שנים, שעד לפני שבוע עמד לו איתן לא שרוף, רק יבש, מחכה. הוא היה אמור להתפורר בתוך מים כחלק מתערוכה ישנה בה פוררתי פסלים מחימר לא שרוף מתעדת את התהליך. הפעם סגרתי את התהליך והפכתי את הפסל עמיד לעולמים.
נקודה חדשה בחיים. מה שהיה, פרידה בעקבות למידה והתבגרות, והמשך פתוח למה שיהיה ממקום חדש ושונה.
וכן- אני אוהבת כל כך את החימר לא שרוף, חי, משתנה, רטוב, דביק, נדבק ובוצי, מסריח, מעלה עובש.... יש בתהליך השריפה משהו שהורג את החומר, צורב אותו ומקבע אותו לעולמים. יש גם מראות כאלו שאני אוהבת, אבל החומר החי נוגע לי ברגש כל פעם מחדש, בנשמה ובנשימה, במגע עם הגוף החם, הפועם.



תגובות

Ayelet Avni אמר/ה…
מסכימה איתך שהשריפה הורגת את החימר. אני חושבת שבבצלאל הם הגזימו לגמרי עם המירוצים לתנור. זה כל כך בזבזני בעיניי. שלא לדבר על הנזק לסביבה.
‏אנונימי אמר/ה…
את האמת, לא כל כך הבנתי מה המסר של האמנית. אבל משפט אחד צד את עיני: "מקבע אותו לעולמים". כמה זמן זה הלעולמים הזה? 10 שנים? 20? 30?
Tal gilboa ardon אמר/ה…
לאנונימי- עולמים זה עולמים. הארכאולוגיה הרי בנויה על ממצאים של קרמיקה מתקופות עתיקות, מלפני אלפי שנה, אולי אפילו יותר. זה די עולמים מבחינתי.
Dana Ron אמר/ה…
מקסים, אני לא יכולה לספור את כמות הפעמים פיסלתי ויצרתי דברים בהשראת פסל החירות. אם אני צריכה לבחור פרט אחד על מפות העולם שמרטיט אותי כל פעם מחדש, זה יהיה הפסל הזה.
בשל האמור, מאוד מעניין ומרגש אותי לראות עבודות של אחרות שנוגעות בנושא הזה.
Tal gilboa ardon אמר/ה…
תודה דנה רון.