"תקרת הזכוכית"

"תמיד"
פרט מתוך וידאו 
מועצה אזורית דרום השרון 
במסגרת ארועי יום האישה הבינלאומי

צילום:דודי ארדון

מבעד לחלון זכוכית אני  מצלמת את עצמי עורכת סדרה של פעולות הקשורות ללכלוך, נקיון, שטיפה
נסיונות עקשים, יומיומיים, אינסופיים.
הסאונד אשר מלווה את הוידאו הוא רחש הנשימות העמוקות עקב היותי בחודש שמיני מתקדם, בחדר צילום חשוך וצפוף.
הזכוכית היא מטאפורה לאיזה שהוא מחסום שאנו חוות בחיינו כנשים, ואצלי המחסום היה קשור בהפכתי לאמא, לבעלת בית- תפקידים שדורשים ממני מגוון כל כך רחב של פעולות, של אימפרוביזציה, של יעילות, של עשייה שוחקת. אבל ההבנה העמוקה ביותר היא שלא נותר דבר אלא לבצע את כל אותן פעולות אינסופיות מתוך שמחה ויצירתיות אינסופית (כדי לאזן..) למצוא מתוך העשייה את רגעי השלווה והחיות. לדעת שבעצם העשייה הזו אני מעניקה לסביבה שלי מצרכים יוקרתיים של אהבה, סבלנות, נתינה, הקשבה... שהם בעצם מה שמשתמע מתוך אותן פעולות לכאורה "מעצבנות" "מתסכלות" "שמישהו אחר יעשה את זה..." "ולמה אני?"

גם העשייה האמנותית שלי חווה רצף של תסכולים רבים, עבודה שחורה, סזיפית...
אני מנסה תמיד להבהיר לעצמי מה עומד מאחורי מגוון הפעולות האלו שאני צריכה/חייבת  לעשות.

תמיד יהיה לכלוך. תמיד תהייה כביסה, תמיד צריך להכין למישהו משהו לאכול.
אז כדאי שזה יהיה טעים.

1