אמנות

2001 "טרמינל בוץ"

פגישה מקרית עם מנהל פסטיבל לתאטרון אחר בעכו - עטי צטרון הוביל אותי ליצרית הפרוייקט הראשון שלי.
באותם שנים,  עבדתי הרבה בתאטרון רחוב, למדתי אמנות מופע בתאטרון קליפה והשתתפתי באנסמבל מקלט 209 של תמר רבן. רציתי להוציא את הקדרות לרחוב, לתקשר עם העולם ולא להיות סגורה בסטודיו ואח"כ להציג משהו "מת" בגלריה. עניין אותי החלק התאטרלי בקדרות... וכך נולדה העבודה "טרמינל בוץ"


"טרמינל בוץ" ארך 4 ימים לאורך הפסטיבל כשארבע נשים בונות חומה מכדים על רקע חומת העיר העתיקה של עכו, כשכל הכדים נעשים ברחוב מול הקהל.

2002 "מא'עידה"

שנה לאחר מכן התפתחה העבודה השניה, שנולדה מתוך "טרמינל בוץ" והיא נוצרה עבור מסיבת אמנות לנשים בתל אביב-לעבודה קראתי "מא'עידה" - מילה שהיא הכלאה בין המילה מעידה (נפילה) בעברית ובין המילה מאעידה- שולחן בערבית.



שתי קדריות (ישראלית ופלשתינאית -מנאל מורכוס) עורכות שולחן לסעודה עם כלים אשר הן מכינות על גבי האבניים, המוצבות כחלק מהשולחן, אך הכלים רכים ולא ניתן לאכול בהם. המעידה של הכלים היא מטאפורה לקשר שלנו (ישראלי פלשתינאי) מנסים ולא מצליחים, נופלים, מתרסקים, קשורים למצב הזה (כמו השמלה שהופכת למפה) בלי יכולת להשתחרר.
ההתפוררות והקריסה היוו בסיס לעבודה הבאה. כמה שנים לאחר קריסת התאומים, משבר אמון ובטחון.

2002 "הגביע"

פסלים ודגמים מחימר לא שרוף מוטבעים במים כשתהליך ההתפוררות מהווה את גוף העבודה.
"הגביע" היה הראשון בסדרה




גם ה"טאג' מאהל" התפורר



2003 "אישה מחכה לביקור בית"


גם "חאן אל עומדאן" המדהים בעכו, שם גרתי למשך שלושה חדשים במסגרת
 מלגת "אמן תושב עכו" בפסטיבל עכו 2003.
דגם של חאן אל עומדאן מחימר יבש הוטבע בתוך אקווריום ענקי אשר נבנה במיוחד לצילומים כשתהליך ההתפוררות מתועד בעין המצלמה.







2004 "מבית לבית"

לאחר כשנה יצאתי שוב לרחוב- הפעם לפסטיבל בת ים לתאטרון רחוב אשר מתקיים בטיילת בת ים, ממש על שפת הים, והפעם הצטרף אלי הקדר המוכשר- עלי מינאווי מיפו. עלי, בן למשפחת קדרים, קדר בחסד עליון, ואנוכי בנינו בית מכדים, כדים אשר נוצרו על גבי אבניים ברחוב, מול הקהל העובר ושב. אט אט שכבה, שכבה נערמו הכדים אחד על גבי השני לכדי צורת חדר. לא הכל הלך כמו שתכננו כמובן, חלק קרס, חלק התפורר.... אבל המוסיקה המתמשכת של העוד (הנגן המוכשר איתן ברוך) נתנה לכל המאורע גוון נעים, מתמשך וזורם.







2007 "חומר חי" 

"חומר חי" היווה עבורי נקודת מפנה.
 זו היתה בעצם העבודה הראשונה שלי בה עמדתי לבד. לבד מול הקהל.
הדס עפרת כתב יפה מאוד את הטקסט לקטלוג התערוכה ולשאלתו הראשונה אני יכולה היום לענות שכן, זו גישה רגשית שלי אל העולם, וכן גם יש איזו התמודדות עם פחד, והתעסקות עם דימוי עצמי.
במיצג טבלתי את גופי באמבט של חומר יציקה חום/שחור. לאחר היציאה, נעמדתי כפסל, ללא תזוזה כלל ,עד שכל החומר התייבש על גופי. זה ערך כ 60 דקות.
יצרתי כאן בלבול בין החומר כחומר, או החומר ככסות ואני החומר, אני הפסל והחומר הוא הזמן... החומר הוא החי ואני המתה, הדוממת...
ניתן לפרש זאת בדרכים שונות אך עבורי אין ספק שההתמודדות עם העמידה ללא תזוזה, הנוכחות מול קהל, העמידה בדד- כל אלו היוו עבורי את העבודה עצמה.









2011 "תמיד"

 "תמיד" הוצגה ביום האישה הבין לאומי במועצה האזורית שלנו, דרום השרון. בעבודת הוידאו רואים אישה דרך חלון זכוכית, עסוקה בפעולות של ניקוי, לכלוך, שטיפה, סידור, כל העבודות האין סופיות האלו. הפעולות התמידיות האלו יוצרו תמונות יפות על חלון הזכוכית כמטאפורה - ניתן לראות את היופי והשמחה בפעולות ה"נשיות" האין סופיות.



2012 " מכתב פרידה"

גלריה בינימין"פתוח סגור פתוח",  אוצרת קרין מנדלוביץ

תערוכה קבוצתית 
נובמבר 2012 

כתבתי לראשונה טקסט שהוצג בתערוכה:


- זה מכתב פרידה
- ממי
- לא ממי, ממה
- ממה
- מבית הדפוס של החיים
- הוא נסגר?
- כן, לרגל שיפוצים
- ואח"כ מה יהיה
- מפעל חיים
- מייצרים?
- לא , מעבירים
- מה?
- תנועה
- אני מבינה

על גבי פלטת חומר כבדה ועבה, כתבתי דיאלוג. הפלטה בחימר שחור האותיות מפורצלן לבן. בהתחלה חשבתי לכתוב מכתב פרידה, אבל זה הרגיש לי ארוך וכבד מדי. אז בהשראת יהודה עמיחי וחנוך לוין לקחתי את הטקסט לתערוכה והעברתי אותו לדיאלוג שלא ברור בין מי למי הוא...
הדיאלוג אפשר לי להעביר את האינפורמציה מהר יותר וקצר יותר. כמו סמס.
אז הדיאלוג "הפתוח" על גבי חומר רטוב, אשר מתיבש ונסדק לאיטו בחלל הגלריה, בתקווה שלא יתפרק ויתפורר על רצפתה. "הסגור" הוא הפסל המוצב מעליו- דגם של פסל החירות אותו פיסלתי לפני יותר מעשר שנים, שעד לפני שבוע עמד לו איתן לא שרוף, רק יבש, מחכה. הוא היה אמור להתפורר בתוך מים כחלק מתערוכה ישנה בה פוררתי פסלים מחימר לא שרוף מתעדת את התהליך. הפעם סגרתי את התהליך והפכתי את הפסל עמיד לעולמים.
נקודה חדשה בחיים. מה שהיה, פרידה בעקבות למידה והתבגרות, והמשך פתוח למה שיהיה ממקום חדש ושונה.
וכן- אני אוהבת כל כך את החימר לא שרוף, חי, משתנה, רטוב, דביק, נדבק ובוצי, מסריח, מעלה עובש.... יש בתהליך השריפה משהו שהורג את החומר, צורב אותו ומקבע אותו לעולמים. יש גם מראות כאלו שאני אוהבת, אבל החומר החי נוגע לי ברגש כל פעם מחדש, בנשמה ובנשימה, במגע עם הגוף החם, הפועם.



2013 "לחפור"

מיצג  בפתיחה של התערוכה "מצד שני" בגלריה הקטנה אשר בבית בנימיני המרכז לקרמיקה עכשווית.
הפקה וצילום וידאו: יואב סגל
צילום סטילס: דודי ארדון
אישה עובדת ליד האבניים / אין לה זמן לצד שני / היא עושה את זה בדיוק כמו שזה צריך להיות / ככה מהר / אבל אז היא מתחילה לחשוב על זה / היא עוצרת / היא חופרת / היא מקלפת את השכבות / מזככת את העשייה / לא נכנעת ללחץ מסביב / לא נכנעת לעצמה / למסורת יש עוצמה מחרידה / המסורת עוברת שינוי / הטכניקה נשארת / לחפור לא כי ככה מדברים / לחפור כדי לגלות











2015 growing matter

GrowingMatter הוקם בשנת 2014 יחד עם יואב סגל.
סטודיו growingmatter  מפיק פרוייקטים רב תחומיים בתחום האמנות, קדרות, וידאוארט והקרמיקה.
הולדנו יחד שלושה פרוייקטים :
״ שולחן לארבעה״
מיצג ״TO DIG
AFFECTUS וידאוראט בביאנלה לקרמיקה 2016
את מרבית הדיאלוג ביננו אנחנו מקיימים אונליין בדף הפייסבוק המשותף שלנו  growing matter

דף הפייסבוק:  https://www.facebook.com/GrowingMatter




0